27/4/2002
חיי נעצרו לפתע
לפני כמה שבועות בישר לי חברי הטוב, אחי בנפש, שקרה לו משהו
רע.
טוב, לא בדיוק קרה לו. ואם מסתכלים על קצב האסונות שפוקד את
עולמנו, אז אולי האסון הזה הוא לא באמת אסון. אחרי הכל יש
דברים הרבה יותר גרועים. אבל זה מאוד מאוד מצער.
מה שקרה, וכאן אני פולשת לתחום שאני מבינה מאוד קטנה בו, זו
תקלה איומה במחשב שלו. למעשה, כך הוא הסביר לי, כל מה שהיה
שמור בכונן שלו נמחק ונעלם. ככה, בבת אחת.
זה מעורר הרבה מחשבות, ואחת הבעיות שלי היא שאני נוטה לחשוב
הרבה על כל דבר שקורה. לפעמים יותר מדי.
גם הוא חשב על זה הרבה. היה קשה מאוד להעלות חיוך על פניו
באותם ימים. זה היה אסון בשבילו גם במובן האישי, אבל גם נגרם
נזק למקום העבודה שלו היות והרבה ממה שהיה שם על הדיסק האבוד,
היה שיך להם.
אבל זה היה גם קצת אסון שלי.
האתר הזה, שבו את או אתה קוראים עכשיו, נבנה ומעוצב על ידי
אותו חבר טוב, ונעלם ביחד עם שאר הדברים.
האתר עצמו, ואת זה הוא הסביר לי בסבלנות מעוררת כבוד, לא
נפגע. רק הקבצים "של העבודה", אלה שמאפשרים להמשיך ולבנות
ולעדכן אותו.
בהתחלה בכלל לא רציתי לפרסם את מה שאני כותבת באתר אינטרנט.
הרעיון הזה שכל אחד יכול להיכנס ולקרוא את פרטיותי, אפילו צרם
לי.
עברתי מסכת שכנועים, ונדרש זמן לא קצר, להתחיל עם זה, פה ושם
בפורומים, ואחר כך באתר משלי, הפינה הפרטית שלי על הרשת
הגדולה.
אז מה קרה לי? איך זה שפתאום כשסיפרו לי שהאתר לא יכול
להתעדכן, נעצרה הכתיבה שלי? איך הפכתי לתלויה כל כך ביכולת
להוציא את מחשבותי החוצה?
זו התמכרות. התמכרות לדף החדש, למילה הכתובה שלי על המסך שלי.
זו התמכרות להתערטלות הנפשית, לצורך בלספר לעולם את הכל,
כאילו שלספר לעצמי זה כבר לא זה. ופעם, זה היה הכל.
המידע שוחזר, במחיר כספי יקר מאוד. האתר חי שוב, ואיתו אני
חיה כמו פעם.
כמעט כמו פעם. רק עם עוד מחשבה מטרידה שלא עוזבת אותי.
|
|