9/6/2002

המשוגע

המשוגע מתישב על הכיסא הקבוע שלו ומבקש ממני כוס מים. חם לו,
למשוגע.
חם לכולנו היום. אבל אנחנו עובדים ומתרוצצים והמשוגע מתישב
ושותה מים.
הוא מסתכל על האופניים שלו ליד העץ, והאנשים האחרים מסתכלים
עליו בערך באותו אופן.
מדי פעם הוא אומר משהו, ולא אכפת לו אם מקשיבים או לא. מדי
פעם אני שומעת ועונה לו, ואז הוא עונה לי בחזרה. אפשר לקרוא
לזה שיחה.
המשוגע אומר שהוא עייף. לאנשים הרגילים אין מושג כמה השגעון
יכול להתיש את הראש. אפילו אנשים שעובדים ארבע עשרה שעות
ביום, ורודפים כל הזמן אחרי דברים, ויש להם שלושה טלפונים
סלולריים שמתקשרים זה לזה, אפילו הם לא מותשים כמו שהמשוגע
מותש רק בגלל שהחיבורים בתוך המוח שלו עובדים בלופ.
כשהוא מותש הוא בא לפה, משעין את האופניים על העץ, שותה כוס
מים - כי זה המשקה הכי בריא - ומדבר.

ואז הוא אומר לי, בשקט בשקט, שהוא מאושר בכל יום מחדש. כי אין
דבר שיכול לשמח יותר נפש של משוגע, מלראות את הפחד מתבדה.
מלראות שהילדים שלו בריאים בנפשם ולא משוגעים כמוהו.