23/6/2002
ראיון עצמי לכבוד חודש הגאווה
ניסיתי לראיין את עצמי לכבוד הארוע. עצמי קמה ועזבה כבר
בתחילת הראיון מסיבות שאולי אפשר יהיה להבין בהמשך, ונאלצתי
להגג לבדי את
חשבון הנפש.
ונפתח בדימוי יומרני:
חודש הגאווה הוא כל החגים יחד.
הוא ראש השנה (כי הוא הרבה התחלות), הוא פורים (מסכות ורעשנים
במצעד), הוא פסח (עבדות, חרות, אתם יודעים), וכן הלאה וכן
הלאה.
והוא גם יום הכיפורים.
בשבילי זה זמן של חשבון נפש.
לא דילמות של זהות מינית (זה כבר עבר, תודה לאל, כמו
החצ'קונים), אלא שאלות בנוסח "אוקיי, את לסבית. מה עכשיו?
וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. כי כל זמן שאת יושבת בבית עם החברה
(או לצורך העניין במסיבה ברשפון למי שמעדיפה, אני לא עושה
אפליות), את באיזה שהוא מקום חיה בבועה.
הבהרה: כשאני כותבת "את" אני מתכוונת לעצמי. אלא אם כן הקוראת
מזדהה
עם הכתוב. במקרה כזה הבהרה זו מבוטלת, ומדובר בהחלט בך.
"בועה?" תשאלוני ותרימו גבה גבוהה לנבדל. אז ככה: זוכרות את
המבט של הדודה לאה, או של המורה רותי, או של כל הדליות
והרינות? אז החדשות הטובות הן שהכל בסדר איתן, הן מחזיקות
מעמד ואפילו ראו כבר בטלויזיה פה ושם איזו נשיקה בין שתי
נשים. אבל החדשות הרעות הן שלאה, רותי ואבא ואמא והבוס עדין
פה. ויש עוד מהם.
בואי נודה על האמת: את לא רק לסבית. לא שאת בי או סטרייטית
(לא שזה רע, אני לא עושה אפליות), אבל היותך לסבית הוא רק חלק
מחייך
היומיומיים. אם היו שואלים אותי מה ההגדרה המילונית שלי
לעצמי, "לסבית" היא לא המילה הראשונה שהייתי משלבת.
אני אוהבת נשים באופן רומנטי, זוגי, ומיני. אני יודעת את זה
מזמן. התרגלתי לזה, ואז גיליתי שאני עוד כמה דברים חוץ מזה.
הרי אי אפשר למלא את הביורפיה רק בזה. אי אפשר לתפור על כל
ארוע בילדות את הנאראטיב הזה.
קחו למשל את מצעד הגאווה.
מעבר לשמחה, לססגוניות, ולכסף הנאה שעושים מוכרי המים, המצעד
הוא מסר. וכשמדובר במסר יש לשאול מהו המסר, ולמי הוא מיועד.
וכמו בהרבה מקרים בחיים, המסר הוא כפול ומורכב.
מצד אחד את אומרת: הנה אני במלוא הדרי וארוני המנותץ זה מכבר,
פוסעת בצהרי היום בלב הכרך וכל התנועה עוצרת, ואחרי זה יש גם
שמחה והילולה ושמישהו ינסה לעצור אותי.
מצד שני הנה אני והנה כל חברי וחברותי, וכל העיר מלאה משטרה
כדי שפעם בשנה נוכל להגיד: "תראו אותי".
מצד אחד הנה אנחנו לובשים מה שרוצים (ג'ינס וטי כמו בכל יום
במקרה שלי, אבל אני לא עושה אפליות), אומרים מה שרוצים והכל
כאילו בלב
הקונצנזוס של אבן גבירול בשעה אחת בצהריים (בחמסין של יוני,
אלוהים ישמור!)
מצד שני הנה אנחנו בשיא הבועתיות שלנו.
זה מעיד על פתיחותה של החברה כלפי הגאים והגאות, או על
סגירותה של "הקהילה"? זה מפגן כוח או מפגן חולשה?
(אל תתנפלו, לפחות לא כולם ביחד. אני רק מעלה את השאלה)
בשנה שעברה, במצעד, ניגשה אלי מישהי מהקהל הרב שהצטבר בעברי
המפוקפק. שער ראשה הקשה והאפור, בגדיה הלא מחמיאים, וסירובה
האידאולוגי להסיר את שיער השחי - כל אלה עמדו בניגוד גמור
לאותו בחור מטופח שפיטפט איתי מרבית זמן הצעידה (נשבעת לכם,
עם כל החום והזיעה הבנאדם הריח כמו פרפומריה!)
כשהיא התרחקה קצת הוא אמר לי "פששש... לא ידעתי שיש לך חברות
פמיניסטיות".
יש לי איזה פגם באישיות, שגורם לי לפעמים לקחת יותר מדי
ברצינות בדיחות. במקום להגיד "כן, אה..." בורגני וסותם גולל,
פצחתי בנאומים והסברים משם עד הספורטק.
לא אלאה את הקוראות והקוראים בפרטי טריויה לגבי מעמד הנשים
בחברה בעבר, לעומת מעמדן היום. העקרון ברור. פעם נשים לא היו
בוחרות
ונבחרות, היום בהחלט ומאוד, פעם היו מקצועות נשיים ומקצועות
גבריים, היום... נו, תודו שיש שיפור מסוים, ועוד ועוד. יש עוד
דרך ללכת, לא הכל מושלם ואוטופי, אבל גם הפמיניזם עצמו עבר
תהפוכות, והיום יש הרבה יותר סוגי פמיניזם מפמיניסטיות.
אבל איך זה קרה שהקריקטורה של הפמיניסטית היא אשה גדולת
מימדים, שעירה, עם חזה שפוך, שער מאפיר ועיניים מאיימות? מה
בין זה לבין נשיות? מה זה נשיות בכלל? ולמה עוד פעם נעמה
הנודניקית נשארת עם השאלות המעצבנות שלה בזמן שכולם הלכו
למקומות יותר מהנים.
נשארתי לבדי, ולצורך העניין גלשתי לאתר פמיניסטי, שבראשו
תמונה של בלונדינית שופעת במדי צבא, ובהמשכו התפלספות לא קטנה
לגבי אותה תמונה, ולגבי הטענה של אותו אתר, שנשים הן הרבה
יותר אובססיביות לגבי שדיים מאשר גברים. יש לו, למאמר ההוא,
גישה מיוחדת לעניין החזיות. כדי לקבל ולהעריך כל אשה באשר היא
מבקש האתר מכל אחת מאיתנו לבלות זמן מה מול הראי בצפיה בשדיה
הנפולים והלא מושלמים (ואז לרוץ לחנות ולא לפספס את הסייל על
המינימייזר).
הו, החזיות החזיות...
בפעם האחרונה שניסיתי לשרוף חזיה, גם נכוויתי וגם היה לי מאוד
לא נוח אחר כך.
אם אני אגיד שאני פמיניסטית אני אהיה צבועה. שלא תבינו לא
נכון, לא תמיד פמיניזם הוא צביעות (לפעמים הוא גם רשעות,
ולפעמים הוא הדבר הכי חשוב. הכל תלוי בסיטואציה ובזמן), אבל
להגיד שאני פמיניסטית בזמן שאני עוסקת בעבודות מזדמנות, לא
לומדת באוניברסיטה, ומתקשרת בבהלה למישהו בכל פעם שהמחשב
מוציא לי הודעת שגיאה או קנטור - איך לומר, אמא-של-גארפ לא
היתה מתלהבת ממני.
אז אולי לא כל אחת נועדה להיות מנהיגה ולאכול חול כדי
שהצועדות אחריה יוכלו ללכת בלי ולהרגיש חופשיות, ואולי אני
סתם ממציאה תירוצים.
בשבילי פמיניזם הוא לא שריפת החזיות, אלא האפשרות לבחור בעצמי
אם אלבש שמלה או מכנסיים.
ביום ששי יתקיים מצעד הגאווה. יש על מה להיות גאים, ויש גם על
מה לחשוב. זה נחמד לחגוג ולרקוד ולשמוח ולעשות קרחנות, אבל
בשביל מסיבות מגניבות לא צריך לסגור את העיר בצהריים. יש פה
משהו יותר גדול וחשוב.
עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת לשים ליפסטיק סקסי ופוש-אפ כנוע,
ולהתחנף קצת לעצמי.
|
|
|
|