9/7/2002



טלי התחתנה
בשבוע שעבר טלי התחתנה.
גן אירועים, קייטרינג, תקליטן, וידאו - כל החבילה.
לבשתי את מיטב בגדי (החצאית האחת שלי), והלכתי. בכניסה חיכו
לי דג מלוח, תיבת צ'קים, והוריה המאושרים של טלי.
הם אוהבים אותי. אני יודעת שהם באמת תמיד התיחסו אלי כמו אל
בת שלהם. אני וטלי היינו תמיד חברות טובות כל כך, והם אנשים
כל כך נחמדים, וזה גורם לי להיות ממש שמחה שאני לא באמת הבת
שלהם. כי אני יודעת שהרבה יותר קל להיות ליברליים ותומכים
כשזאת לא באמת הבת שלכם שיוצאת מכל מיני רהיטים, והאמת היא
שגם לי זה עזר. אני זוכרת שיחות נפש עם אבא של טלי שגרמו לי
ממש לבכות. אני זוכרת שהוא באמת הבין אותי (איך זה שתמיד
לגברים יותר קל?), באמת רצה לעזור, ובאמת עזר.

אבל בחתונה לא בוכים אז למה להיזכר בזה? לזכותם של ההורים של
טלי ייאמר שבניגוד למצופה, הם אף פעם לא הראו לי שהם מרגישים
שאני איום מסוים על טלי. או שהם היו מאוד בטוחים בה, או בגלל
שהכירו אותי מגיל ינקות ממש, או שהם פשוט הסתירו את זה היטב.
זה לא משנה.

אני חושבת שהם אפילו שמחו לראות אותי באה עם בת זוג. לא, זה
לא יכול להיות. זה מוגזם. בטח הם היו מודאגים קצת בגלל הדודות
וכל זה, אבל הם בין היחידים שיודעים משהו על מסכת חיי
הבעייתית בתחום הזוגיות. אז לראות אותי מאושרת עם בת זוג
נחמדה, קשה להגיד שזה כמו החתונה של טלי בשבילם - אבל גם זה
משהו.

בעצם יכולתי להגיד "מה אכפת להם ממני הערב? הבת שלהם
מתחתנת!". זה נכון. אני די אגוצנטרית במחשבות האלו. אבל גם
אצלי המחשבות האלו באו רק אחר-כך, אז בטח גם אצלם.

טלי תמיד רצתה חתונה כמו בסרטים. מעניין איך בכלל מצאנו שפה
משותפת, כשאני חושבת על זה. ואכן היתה שם עוגה עם קומות
וחתן-כלה ממרציפן בקצה, ומנות ראשונות מעוצבות להפליא,
ומוסיקה נעימה, ופרחים לבנים על השולחנות.

הסתובבנו שם אני וזוגתי שתחיה (תמיד רציתי להשתמש בביטוי
הזה), והרגשתי כמו במסיבת פרידה.
טלי מתחתנת, והדמעות שלי בזמן החופה היו דמעות אושר אמיתיות.
אני אוהבת את טלי כמו אחות, אנחנו חברות נפש (המילה "חברות"
יכולה להיות מבלבלת, אבל "ידידות" זה הרבה יותר מדי עלוב
למקרה זה), וברור לי שאין סיכוי שנפסיק להיות חברות עכשיו.
אבל ברור לי גם שמשהו חדש מתחיל פה.
ובמקום שמתחילים דברים חדשים, גם נגמרים דברים ישנים.

אני יודעת. לפעמים אני חיה יותר מדי בעבר. מתפלשת היטב בבוץ
החמים של הנוסטלגיה. מכאן גם הפסימיות האופיינית לי. אבל יש
לי עדיין תקווה. גם אני מצאתי עכשיו אהבה גדולה (ובעיקר
בריאה), וזה באמת עושה אותי יותר אופטימית. אז למה שאאחל לטלי
פחות מזה?

טלי, אני אוהבת אותך.

מזל-טוב!