28/7/2002
אח, פגישה שכזאת
זה התחיל באופן רגיל לגמרי. מה יותר רגיל משתי חברות שהולכות
לקולנוע ("נפלאות התבונה" - מומלץ מאוד!) בערב? בארצנו
הקטנטונת קשה לחמוק מהעבר, במיוחד כשמנסים באותו זמן לחמוק
מהחום והלחות בעזרת המזגן הגדול ביותר שקיים - מרכז עזריאלי.
שלחתי את זוגתי לעמוד בתור לקופה, ובינתיים נשענתי אה-לה-הרצל
על המעקה והשקפתי אל ההמונים מתחתי. בדיוק כשהייתי על סף
הצהרה מתחרה לזאת מבאזל, הפריע את מחשבותי אותו קול מן העבר.
קולות מן העבר הם דבר שבשגרה אצלי, אבל בדרך כלל הם באים מתוך
ראשי. הפעם זה נשמע מספיק רחוק ממני כדי שיהיה אמיתי, ומספיק
קרוב כדי שאשתכנע שהקול אכן פונה אלי.
"נעמה!", קרא הקול מאחורי, ונעמה הסתובבה כדי לבדוק מי זה
שטורח לדלות אותה מתוך ההמונים.
זה התחיל באופן רגיל לגמרי. מה יותר רגיל מנער ונערה שמחליטים
לשדרג את החברות הטובה שלהם לפסים יותר רומנטיים (בגיל 16
עדיין לא היכרנו את המילה "זוגיות")? בדרך כלל אומרים
בראיונות חושפניים "תמיד ידעתי שאני שונה". משפט שדי מרגיז
אותי. כן, ידעתי באותו זמן שאני "שונה" אבל כבר אז שנאתי את
המילה הזאת. הייתי שונה אמנם, אבל ידעתי גם בדיוק מה שונה
אצלי, לא רק את העובדה שהוא שונה. ובכל זאת, כשכולם מסביב
שואלים למה אין לך חבר, וכשכל החברות שלך מתייעצות איתך על
החברים שלהם (נשמע אירוני, אבל היום זה יותר גרוע. חברות
מתייעצות איתי על החברות שלהן) - את אומרת לעצמך: "נו, ננסה
ונראה".
לנסות ולראות. מה כבר יכול לקרות? לפחות תגידי שהיה לך חבר
פעם. יש כאלה שנותנים לך נקודות זכות אחר-כך כל החיים על זה.
היינו חברים טובים בערך שנה. היינו זוג בערך חודשיים. ניסינו
להיות שוב חברים טובים וזה כבר לא הלך. חלפו שנים, מרכז קניות
ענק נבנה בשולי תל-אביב, אני ובת זוגי הולכות לראות סרט,
ופתאום אני פוגשת את ליאור. בן הזוג היחיד שהיה לי.
סיפרנו מה אנחנו עושים בימים אלה, סיכמנו בראשי פרקים את מסע
חיינו בשנים האחרונות, ליאור דילג מדי פעם במבטו אל החזה שלי,
ודילג באלגנטיות רבה יותר מעל מוקשי השאלות בנושאי הזוגיות
וההעדפות המיניות. ככה העברנו שתי דקות, עד שנשמע עוד קול
מאחורי.
"שורה 8. איזה תור!"
זוגתי נגעה בעדינות בגב שלי וניסתה להבין לאיזו סצינה בדיוק
היא משתלבת כאן.
"תכירי, ליאור".
זוגתי אימצה את גבותיה וניסתה לדלות מזכרונה את הכרטיס המלא
של השם הזה. בהדרגה הגבות שלה הפכו למבקשות סיוע ממני, ואז
הפכו לזועפות. כל התהליך ארך כחמש שניות.
"ליאור היה חבר שלי בתיכון", הצלתי לבסוף את שלושתנו מהמבוכה.
באופן די צפוי השתררה שתיקה בעזריאלי.
אמא שלי אהבה את ליאור. גם אני אהבתי אותו. הוא היה תלמיד
טוב, הוא נראה טוב, אופי נוח - כל מה שאמא רוצה שהחבר של הבת
שלה יהיה, וכל מה שכל נערה רוצה שהחבר שלה יהיה. כל נערה חוץ
ממני. אני רציתי בנות. ליאור ידע את זה בסופו של דבר. הוא אהב
אותי מאוד אבל הבין שהנשיקות שלנו לא אמיתיות, ושהמגע שלו
בציצים שלי קצת משונה לי. הוא קיבל את כל זה כמו גבר - הוא
נעלב.
ליאור היה בן הזוג היחיד שלי, ולמרות שהוא היה חבר נהדר ובן
זוג נפלא הוא תרם את חלקו בגיבוש האישי שלי. מה שמצער זה שכל
זה היה קורה גם בלעדיו, כמובן, ובדרך הפסדתי חבר.
אחרי שנים, במרכז עזריאלי, זוגתי מחייכת בהבנה אל מול המפגש
המחודש עם ימי נערותי, אמא שלי כבר מזמן הבינה שכבר עשיתי את
ההחלטה שלי ואפילו ניסיתי קצת בנים לפני כן, ויש לי הרגשה
שליאור כבר יודע שלא הפכתי ללסבית בגלל משהו שקשור בו אישית.
מאוחר מדי לחדש את הקשר עכשיו, למרות שליאור נותן לי בנימוס
את מספר הטלפון שלו רגע לפני שאנחנו נכנסים לאולם.
שקט, הסרט מתחיל.
|
|