15/8/2002

השיר האבוד

בכיכר אחת עומד איש עם גיטרה, מנגן ושר. לאט לאט מתאהבות בו
כל הבנות בקהל, והוא ממשיך גם כשהחושך יורד. הוא שר באנגלית
שיוצאת מהלב, הוא שר שירים של אחרים, כאילו הוא כותב אותם
באותו רגע.
ואז הוא אומר שאת השיר הבא שלו הוא מצא כתוב על פיסת נייר
מקומטת פעם, והוא שר אותו מאז כי הוא אוהב אותו מאוד, אבל הוא
לא יודע מי כתב אותו ואיך התגלגל לאותה פיסת נייר. ולפני שהוא
שר הוא תמיד שואל את הקהל, אולי מישהו פעם יכיר ויגיד לו,
אולי מישהו יספר לו מהו השיר הזה שהוא שר.
ואני רוצה לגשת ולהגיד לו, אני רוצה לספר לו שכתבתי את השיר
הזה בעצמי. וכל הבנות שמתאהבות בו רוצות גם הן לגשת אליו
ולחייך איתו.
אני רוצה לגשת ולא יכולה. הלוואי והייתי יכולה. אבל לא אני
כתבתי את השיר שלו.

הילד במילאנו

ברחוב במילאנו יושב ילד טורקי קטן ומנגן באקורדיון. אמו יושבת
מאחוריו וסופרת את המטבעות המצלצלים בכוס הפלסטיק שמונחת
לפניו, והוא מנגן לכולם, ידיו הקטנות לוחצות את האקורדיון
הכבד, אצבעותיו מחליקות על הקלידים במהירות.
כולם מסתכלים על הילד על האקורדיון אבל הוא מסתכל על הילדה
זהובת השיער שעומדת עם אמא שלה בספסל ממול. פניה מהופנטות.
היא רואה את הילד מנגן, ולא אכפת לה שהוא טורקי ושהוא אוסף
כסף בכוס פלסטיק. היא ניגשת אליו לאט, מתכופפת בהיסוס, ומניחה
את המטבע בכוס הקטנה שלו. והוא ממשיך לנגן. נדמה לה שהוא גם
חייך אליה. והיא מחייכת אליו בחזרה. כי אפילו שהוא מנגן ברחוב
והיא סתם מטיילת, שניהם ילדים.

המשוגע

דווקא כשנדמה לו שהכל בסדר והכל נרגע, דווקא אז הוא הולך
לישון וחולם בלילה את אותו חלום שמשתק אותו ליום שלם למחרת.
רוב האנשים שוכחים את החלומות שלהם בבוקר וקמים, ורק המשוגע
ממשיך לחלום את החלום של הלילה גם כשהוא מתעורר.