16/9/2002



מוצאי יום הכיפורים, תשס"ג
(להתקלח, ללבוש שמלה לבנה, להתחיל את המסע פנימה, ולמעלה, אל
תוך חשבון הנפש האישי והמחשבות שאין להן מספיק מקום ביום
רגיל, ומעל לכל ענייני החולין)
שאלו אותי לפני יום הכיפורים אם אני צמה. עניתי "כן". גבות
הורמו, זוויות פה עוקמו, והתגובות התחלקו בעיקר לשני סוגים:
סוג אחד התפלא על זה שאני צמה, על זה שאני מאמינה, על זה שאני
שומרת מסורת. סוג שני התפלא את אותן פליאות, כשהן מנוסחות על
רקע של ערכים ליברליים, אורח החיים שלי שכולם מכירים, והעולם
הישן שכביכול מיוצג ביהדות, לעומתו.

כן, אני לסבית, אני חיה עם בת-זוג, ואני מסורתית ולוקחת בשיא
הרצינות את משמעותו של יום הכיפורים. אני לא חושבת שיש סתירה
בין השניים, ומוזר לי לראות אנשים שחושבים שהסתירה קיימת.

אם יש משהו שאני שונאת זה להתווכח על אמונות, טקסים, ומצוות.
ראשית בגלל שזה מאותם סוגי הדיון שמביאים לדרגת-על את חוסר
התוחלת והטעם - אני לא אשכנע אף אחד, ואני גם לא מנסה - ושנית
בגלל שאמונה ודת הם לדעתי הדבר הכי אינטימי שיש.
וכמו שאני לא צריכה להתנצל ולהסביר את היותי לסבית ואת אורח
חיי, כך אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על כך שאני מרגישה
יהודיה ומחשיבה את יום הכיפורים כיום הקדוש והחשוב ביותר בכל
שנה.

(ללכת לבד, מכונסת, על אותם כבישים שעליהם אני רגילה למהר.
ללכת לאט לאט ולהתעכב על כל בור ומהמורה, וכך ללכת פנימה
לתוכי ולהתעכב על כל אותם דברים שבכל השנה ממהרים על פניהם
ועוברים הלאה)
שאלו אותי אם הצום עוזר. אם לא לאכול ולא לשתות באמת מכפרים
על העוונות. ברור שלא. הצום אינו המטרה, הצום הוא לא העונש או
הכפרה. הצום הוא לא מחיר, ואינו ספורט. הצום הוא רק חלק מאורח
חיים שונה לגמרי באותו יום, וקשה להסביר (ואולי לא צריך) למי
שאינו צם בכל שנה מחדש את התהליך שעובר עלי ביום הכיפורים.
אני לא חסידה של ניתוק לשם ניתוק, ניקוי הנפש וניתוק המחשבה.
יום הכיפורים מנתק אותי מכל מה שאני רגילה אליו בימים אחרים,
ומתוך הניתוק אני מתחברת אל עומקים של הנפש שאני לא יכולה
להגיע אליהם אחרת, ושאני לא יכולה לתאר אותם לאף אחד.

אני בוכה הרבה ביום כיפור. וזה לא נהיה קל משנה לשנה. בכל שנה
הנפש הופכת להיות יותר מתבוננת, הרגש הופך חד יותר, המסע
פנימה הופך ארוך יותר.

אני לא דתיה, לא מטיפה ולא מחזירה בתשובה. אני בעצמי חוטאת לא
קטנה. אבל לטיולים, אוכל, וסרטים יש זמן בכל השנה. ליום
הכיפורים יש חשיבות אנושית ואישית בעיני. כל אדם צריך יום
כיפורים כזה.
מסיבה לא ברורה מאוד "נחשב" להתחבר לדתות ואמונות רחוקות
מכאן. כל אחד ואחת צריכים לבחור את מה שמדבר אליהם ונוגע בהם.
מוזר לי מאוד לראות איך דווקא לדבר הכי קרוב (ובעיני הכי מלא)
- היהדות - קשה להתחבר, ואיך אני צריכה בכל שנה מחדש להסביר
את מה שאף אדם לא צריך אף פעם להסביר.

אין בעולם אדם שעושה וחושב רק טוב. אין בעולם אדם שפטור מלתת
דין וחשבון בפני עצמו על מעשיו ועל מחשבותיו. בעיני אין סתירה
בין היותי לסבית לבין היותי מאמינה ושומרת מסורת. כל אלה
שאמרו לי לפני יום הכיפורים שהשילוב הזה לא מובן להם, כאילו
מזלזלים ומפחיתים את השלמות המחשבתית והרוחנית שלי. אני לא
אוהבת להשתייך באופן עיוור לקהילות, גם בגלל שאני לא אוהבת
עיוורון מחשבתי ורוחני, וגם בגלל שגיליתי שקשה לאנשים לתפוס
הרגשה של שייכות ליותר מקהילה אחת בלי לנסות לדרג ולהעמיד את
אותן שייכויות בתחרות.

אין בי סתירה ואין בי תחרות, לפחות בעניין הזה. ודווקא בגלל
הרגשת הבטחון, הפתיחות והשלמות הזאת, אני חייבת לעצמי בכל שנה
את יום הכיפורים.