13/2/2003
הבכי
הרבה זמן לא בכיתי. כשיש את הסיבות אז אין זמן. כשיש זמן אז
יש איזה מחסום בין המערבולות בבטן לדמעות בעיניים. אני רוצה
לבכות וזה לא יוצא. אני רוצה לבכות כי אני חושבת שזה יעזור,
שזה ירגיע את המערבולות.
ובינתיים אני נשארת עם אותו כאב, עם אותן צרות, ואנשים מסביבי
רואים אותי מחייכת ומדברת איתם, ולא חושדים לרגע שאולי גם הם
יכולים להיות כמה דמעות בין אלו שלא יורדות אצלי.
ואז בכיתי. ככה, פתאום, בלילה אחד. הבית היה חשוך ושקט, מתחת
לשמיכה היה חם ונעים, ולאט לאט התחלתי לבכות.
והדמעות שלי היו באמת דמעות של עצב, ושל כאב, ובכל זאת שמחתי
קצת. כי סוף סוף הן הגיעו. כי סוף סוף בכיתי.
אילן רמון
בתוך כל העצב קשה למצוא שמחה. כי העצב הוא העכשיו, והשמחה היא
העתיד, והעצב הוא מסך שחור שמסתיר את העתיד.
טלסקופ החלל "האבל", ככה שמעתי השבוע, הוא פרויקט שעלה למעלה
משני מליארד דולר. הוא שוגר בשנת 1990 לרחף מעל הראשים שלנו
ולראות רחוק יותר וחזק יותר ממה שאפשר כאן. אבל כש"האבל"
התחיל לשדר התגלתה הפאשלה. תקלה חמורה בליטוש המראה של
הטלסקופ גרמה לתמונות להיות מטושטשות ומעוותות.
עשר שנים, משימות מורכבות של אסטרונאוטים, ועוד הרבה כסף
הביאו בסופו של דבר את הטלסקופ למצב תקין. אבל בינתיים זכינו
בעוד מתנה חשובה. במהלך השנים פיתחו מדעני נאס"א טכנולוגיות
עיבוד תמונה שלא היו מוכרות קודם, כדי לשפר את איכות התמונות
ששיגר "האבל" עד שיתוקן. הטכנולוגיות האלו משמשות היום
בבדיקות ממוגרפיה. חקר סרטן השד והאמצעים לגילויו המוקדם
קיבלו זינוק גדול קדימה, בזכות הפאשלה של "האבל".
הסוף הטראגי של סיפור אילן רמון וה"קולומביה" הכה בהלם את
העולם. אבל אני בטוחה שמותו של אילן רמון לא היה לשווא.
כשאנשים גדולים מתים, זה אף פעם לא לשווא.
|
|