26/6/2003



"צנצנת" - הסרט

לפני שבועיים וחצי קיבלתי דואר אלקטרוני מנערה בשם נופר. נופר
לומדת במגמת קולנוע בכיתה י', וכתבה לי כדי לבקש את רשותי
לעבד את הסיפור "צנצנת" לסרט, כתרגיל סיום השנה.
הסרט צולם והוקרן, וגם זכה לביקורות אוהדות, ככה מספרת נופר.

זאת הזדמנות לא רעה להתיחס לשאלה שאני נשאלת הרבה, ולא אוהבת
להתיחס אליה - על הקשר בין השירים והסיפורים שלי לחיים
האמיתיים. אני מקווה שהתשובה שלי לא תאכזב אף אחד, ולא תישמע
בנאלית, אבל החיים לפעמים כאלה: מאכזבים ובנאליים.

אז כדי לעשות סדר: השירים והסיפורים הם אמיתיים במובן זה שהם
באים ממני, ממה שאני מרגישה, חווה, או חוויתי בעבר. הם לא
אוטוביוגרפיות (אפילו שאחד מהם נקרא ככה בתרגום לאנגלית), והם
לא דיווח פשוט של האירועים.

אברהם הפנר כתב פעם (וזה לא ציטוט מדויק): "אני לוקח נקודה
בחיים שלי, ופותח זוית קטנה מאוד ממנה. ככל שאני מתקדם בסיפור
אותה זוית קטנה מרחיקה אותו יותר ויותר מהחיים".

אז בכל שיר ובכל סיפור מסתתר גרעין של הרגשה אמיתית או חוויה
אמיתית, אבל כאן מתחיל הקשר למציאות וכאן הוא מסתיים. לדעתי,
זה גם בכלל לא העניין החשוב באמנות. השאלות החשובות על היצירה
לא עוסקות ביוצרים.

היומן הזה הוא המקום לספר על החיים שלי, אם זה מעניין מישהו.


תודה לך, נופר, על הסרט ועל המחמאות. בהצלחה בהמשך!


פטל

על המדף בחנות הירקות היתה מונחת קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה
פטל. "פטל" אמרה המדבקה על הקופסה. "פטל" חייכתי לעצמי. אני
לא זוכרת אם אי-פעם אכלתי פטל.
כמו כל הילדים שתיתי המון מיץ פטל, וגם היה לי את הספר "מיץ
פטל". אבל כמו כל הילדים אף פעם לא ידעתי איך נראה בכלל פטל.
פטל היה בשבילי טעם של מיץ. משהו אדום בתוך בקבוק.

קניתי את הפטל מהחנות. בבית שטפנו אותו ואכלנו, לאט לאט, כדי
לא לפספס את החוויה. "חמוץ!" אמרה זוגתי היקרה. "אין לזה בכלל
טעם של פטל!" אמרתי בלי להסתיר את האכזבה.

הפטל של הילדים לא עשוי באמת מפרי היער שנקרא פטל, אבל זה
הפטל שהם מכירים. וכשהם גדלים הפטל הזה ממשיך לחיות בתוכם
ולהיות ה-פטל. כל פטל אחר הוא מתחזה. ילדים, פטל מזויף ורשע
מסתובב בינינו. היזהרו!


המשוגע

הוא חסר לי, המשוגע. פעם אני נסעתי ממנו, ופעם הוא נסע ממני,
והרבה זמן לא נפגשנו. הוא חי בזכרון שלי כל הזמן, אבל זה לא
מספיק. אני רוצה לדעת איפה הוא, מה הוא עושה, מה הוא חושב,
והאם הוא עדיין משוגע, או שהוא נעלם ממני בגלל שהפסיק להיות
כזה.