3/8/2003
תשעה באב
השבוע יחול יום הזיכרון לחורבן הבית, תשעה באב.
ימי הזיכרון בתרבות הישראלית מתחלקים לשתי קבוצות, לפי מקורם:
"הדתיים" ו"החדשים". אחד הדברים שתמיד מפתיעים אותי מחדש הוא
איך החלוקה הזאת מקיימת שתי אסכולות שונות לגמרי בתרבות
הישראלית, כשההתנצחות המלאכותית ביניהן היא בעצם,
ברטרוספקטיבה, הבסיס לקיומם של אותם אסונות שימי הזיכרון האלה
מציינים.
תשעה באב הוא יום צום ואבל לזכר חורבן בית המקדש (שניהם,
למעשה). זה נשמע כמו עוד צום של הדתיים, הרי מה לנו ולבית
מקדש עתיק שפעם נהגו לשחוט בו חיות?
אבל החורבן לא היה רק של המקדש. המקדש, עם כל חשיבותו, היה רק
סמל. החורבן היה של המדינה היהודית שהיתה פה, ושל העצמאות
בארץ ישראל.
בתרבות השפע שלנו, כשאת ההפסקות בין הפרסומות למזון מהיר
ומשקאות קלים ממלאות תוכניות בישול, קצת קשה לנו להשלים עם
צום כביטוי לאבל.
אבל הדיון על הצום רק מסיט את תשומת הלב מהעניין החשוב באמת.
וכמוהו גם השיוך של תשעה באב לקבוצת החגים הדתיים, הישנים.
אין שום סתירה בין מקורותיו הדתיים, העתיקים, של החג לבין
אימוצו בתרבות הישראלית העכשווית. למי שחושב שלחגוג חג
ממקורות עתיקים הופך אותו לאדם דתי, חשוך, או מיושן, אני
ממליצה לבחור את העם החביב עליו בעולם (כל עם שהוא), ולראות
שגם אצל אותו עם יש כיבוד גאה של המסורת והמקורות, גם הדתיים.
הקלישאה אומרת, שעם ששוכח את עברו מאבד את עתידו. חורבן הבית
היה ממש מזמן ונראה לי שהוא קצת נשכח. נשכח אולי כמו שהשואה
תשכח עוד כמה עשרות שנים. מרימים גבה? השואה לא תשכח לדעתם?
חשבו היטב על ההבדל בין "לא רצוי" לבין "לא סביר". גם אני לא
הייתי רוצה שיום הזכרון לשואה ולגבורה יהפוך לעוד יום
שמציינים בגלל ש"היה פעם משהו ביום הזה". אבל בעוד כמה שנים
לא יהיו פה אנשים שחיו בתקופת השואה, ומתוך ההתיחסות הלקויה
שלנו להסטוריה שלנו, יום הזיכרון הזה יקבל תפנית משמעותית:
הוא יהפוך מיום של כיבוד אנשים ליום של כיבוד טקסים ומנהגים,
ממש כמו תשעה באב.
תשעה באב חשוב לפחות כמו יום השואה, והוא קודם לו לא רק ברצף
ההסטורי, אלא גם ברצף המוסרי. אם לא היה חורבן לא היתה גלות,
ואם לא היתה גלות לא היתה שואה של הגלות. יש קו מוסרי רצוף
בין שני האירועים. אי אפשר לציין יום אסון בלי לציין את
שורשיו, ומי ששוכח את יום החורבן שלו מערער גם את היסוד
לתקומה שלו.
לא חייבים לצום, ולא צריכים להיות "נאמני הר הבית". צריך רק
לזכור ולהשקיע לפחות כמה דקות בחשיבה על הלקח, במקום להתעצבן
על כל מיני דתיים שסוגרים לנו מסעדות בתשעה באב בגלל חורבן
המקדש. תשעה באב הוא יום זיכרון של כולנו, לא רק של הדתיים
ולא רק של המקדש. חורבן בית המקדש הוא רק סמל, ממש כמו הטינה
כלפי סגירת המסעדות. גם היא סמל. ואפילו של אותו הדבר בדיוק.
|
|