28/11/2003



פחד יצחק
בפעם האחרונה שביקרתי ביפו ראיתי פתאום שלט קטן של סימטה
קטנה, ועל השלט כתוב "רח' פחד יצחק".
אני אוהבת רחובות עם שמות מעניינים, יצירתיים. אין הרבה כאלה.
צרות אופק ומגבלות בירוקרטיות גורמות לרוב הרחובות להקרא
בשמות פשוטים.
לא ידעתי מה זה "פחד יצחק". כשראיתי את השלט הזה מיד התחלתי
לחשוב מה זה יכול להיות. הסיפור שסיפרתי לעצמי היה על אותו
פחד של יצחק בזמן העקדה, הפחד מהמוות, הפחד מהסיטואציה, הפחד
מאביו, והפחד מקולות השמים. אותו פחד שיצחק נשא איתו כל חייו,
כי אי אפשר לזרוק פחד כזה (היום היו קוראים לזה טרואמה).
אבל לפעמים הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מוצלחים יותר
מהמציאות.
פחד יצחק הוא כינוי ליראתו של יצחק מהאל.

ואולי בכל זאת שני הפירושים משתלבים.


חשיבותו של ג'קסון
(נכתב במקור כתגובה באתר של רוני גלבפיש)

מייקל ג'קסון יכול להיות מפלצת עם מלכודת נוצצת, או גיבור
טראגי של ילדותו המתמשכת יותר מדי.
זה לא העניין.
חשיבותו של תיק ג'קסון היא בשרטוט הקו. יש קו המפריד בין
מבוגר לילד, בין ילד למבוגר, הקו הזה נחצה בגיל מסוים וחוצה
לנו את הלב. מבלבל אותנו. ואם הבלבול נשאר, אם הקו לא נחצה
לגמרי, המבוגר מתיחס לעצמו כמו אל ילד, או שמתיחס לילד כמו אל
מבוגר. וכאן מתחיל ההרס.
פדופיל הוא אדם שלא יודע מה זה ילד, ובאותו זמן לא יודע מה זה
מבוגר. הוא לא מכיר את הקו.
ואם נסתכל אל עצמנו פנימה, או ליתר דיוק מאיתנו החוצה, הרי
שהקו הזה הולך והופך מטושטש. לא חשוב אם מישהו בסדום מזדעזע
מתמונה מינית של נערה. חשוב שמישהו פירסם את התמונה הזאת.
הצדיק של סדום הוא רק תרועת אזעקה על קיומה של סדום.


אירופה קרה
קר באירופה. האנשים מתעטפים בצעיפים ומעילים. גם אני חובשת את
כובע הצמר שלי, הכובע שלבשתי כשהיכרתי את זוגתי אהובתי,
ומתכרבלת בתוך עצמי עד שהיא תבוא.
אירופה קרה עכשיו, ותמיד היתה. האירופאים לא רגילים לחום.
בקיץ האחרון חלקם אפילו מתו בגללו. אבל עם הקור הם מרגישים
נוח. כי הקור סוגר את האנשים, והאירופאים לא אוהבים להיות
פתוחים. הם לא צועקים ברחוב, הם בכלל לא הולכים ברחוב יותר
ממה שצריך, וגם את זה הם עושים מהר. הם לא מספרים בקלות מה הם
חושבים ומרגישים, והם סומכים על הקור שיגן עליהם.
הם אנשים קרים, האירופאים. הם לא אוהבים שהקור שלהם מופר
על-ידי אנשים חמים, אנשים זרים. הם לא אוהבים את המטבעות
החדשים, לא בגלל שהם קרים, אלא בגלל שהם הביאו הרבה חום. אני
מתכרבלת בתוך הזרות החמה שלי והולכת מהם אחרי כמה משפטים.


במטוס
טיסות הן זמן לחשוב. אחרי ההמראה אפשר עוד להציץ לרגע למטה,
למקום אותו עוזבים, ואז באים העננים, או שממת השמיים שלא
מבדילה בין יום ללילה, והזכרונות צפים. רוב האנשים במטוס לא
לבד. רוב אלה שלבד מחפשים את האחרים. ורק אני, איתה ולבד,
כותבת שירים.