13/2/2004
מכורה
בזמן האחרון קשה לי לכתוב. אני כותבת, אבל דברים שבורים,
רסיסים קטנים ופירורים. לא דברים שלמים כמו שידעתי פעם.
"אין דבר יותר שלם מלב שבור" אומרת האימרה היהודית, ולכן
האשמה היא אולי על לבי השלם. מזמן לא הייתי שלמה כל-כך,
מאושרת. עד שהתרגלתי לכתוב על כאב (וזה באמת לקח לי זמן) באו
החיים ואמרו לי "עכשיו נראה אותך מתמודדת עם אושר..."
בשריפה הגדולה של שיקגו, בשנת 1871 נחרבה כמעט כל העיר. אחד
המבנים הבודדים שנותר אחרי השריפה הוא מגדל המים הישן,
שבניגוד לרוב הבתים היה עשוי מאבן ולא מעץ. מגדל המים הזה
עדיין עומד בלבה של העיר, כמו אנדרטה אילמת, כמו עמוד אזהרה
לכל המגדלים שסביבו.
אני רוצה להאמין שגם בשריפות שלי נשאר איזה מגדל אבן שאפשר
היה להסתכל עליו ולבנות מחדש את הכל, ועוד יותר אני רוצה
להאמין שגם כשהכל נחמד ונעים, יש עדיין איזו צביטה בלב שיכולה
לסחוט ממנו משהו שאינו איזה קישקוש בנאלי וחסר טעם.
במרחק כמה תחנות רכבת וכמה מחשבות משם אני יושבת ב"קלארק'ס",
שזאת מסעדה שהתחפשה לבית-קפה, או בית-קפה שהתחפש למסעדה,
ומתחממת עם שוקו, כמה פנקייקס, וכמה מחשבות מטרידות.
מה האובססיה הזאת לכתוב? ועוד יותר - מה האובססיה הזאת לפרסם
את מה שאני כותבת?
שלום, קוראים לי נעמה, ואני מכורה לכתיבה. התמכרתי בגיל 12
בערך, וזה היה הסם הקל. לכתיבה בפומבי התמכרתי לפני כמה שנים.
ואמנם אני חושבת על זה מדי פעם, בעיקר במצבים כאלה של, תסלחו
לי, עצירות, אבל אני יודעת שפיתחתי את ההתחמקות מהשאלה הזו על
עצמי לכדי אמנות.
סימפטום של מכורים.
ואולי בעצם זאת בדיוק אותה צביטה חסרה בלב. לעזאזל, אני אומרת
לעצמי. לא קל יותר להגיד שטוב לי וזהו? להשלים עם זה שיש לי
חיים גם מחוץ לנייר?
אבל זה יותר מזה. כמו "קלארק'ס", אני מרגישה מחויבות לא
מוסברת להגיש את מרק המחשבות המהביל שלי לקהל קוראות וקוראים
שאני לא מכירה את רובו, ואני גם מרגישה אשמה כשאין לי.
כשבמקום מילים אמיתיות יש לי רק מילים שהן תירוצים.
מתים מקור
הקור השנה בשיקגו הוא כמעט חסר תקדים. יש ימים שהטמפרטורה היא
מינוס 7, ויש לילות שהיא מינוס 14. וזה עוד לפני אפקט הקירור
של הרוח, שזה כמו האפקט של הלחות על עומס החום, רק בכיוון
השני.
בעצם כל שנה הקור כאן הוא חסר תקדים. אי אפשר להתרגל לזה. ואם
בצפת תמיד מצטטים את הזקנים שלא זוכרים, בשיקגו הזקנים פשוט
מתים מקור.
זאת לא צורת ביטוי מתחכמת. ההערכה היא שכ-10,000 משקי בית
בעיר חיים השנה בלי חימום. אנשים, בני-אדם, כבר מתו כאן השנה
מהקור. הסיבה היא מאוד פשוטה. אין חימום כי אין כסף - לא
לתושבים, ולא לקרנות הסיוע הממשלתיות. בעלי הבתים סוגרים את
ברז החימום למי שלא יכול לשלם, ומצידם עדיף שיקפאו אנשים מאשר
חשבון הבנק.
וזה קורה גם בניו-יורק, וגם בערים אחרות. השוויון הוא ערך
יקר, אבל אכזרי. במדינה שנחשבת לדמוקרטיה הגדולה בעולם לא
עושים הנחות, כדי שלא יופר חלילה עקרון שוויון ההזדמנויות. כל
עוד מדובר בשופטים שחורים או נשים במשרדי ממשלה, אפשר להתווכח
על רעיון האפליה המתקנת. כשמדובר בחיים של בני-אדם זה כבר לא
ויכוח אקדמי, אלא חטא מוסרי פשוט.
אני מסתכנת בדמגוגיה ילדותית, אבל זה הרי זועק: אנשים מאבדים
את חייהם בגלל שאין להם חימום, וכולם מוטרדים מאיזה רובוט על
כוכב אחר שאיבד את היכולת לזוז או לדבר. ועוד קוראים לו
"ספיריט".
|
|