22/4/2004



"כל שלא אמר שלושה דברים אלו בערב פסח, לא יצא ידי חובתו;
ואלו הם: פסח, מצה, ומרור"

פסח
אם מישהו היה מספר לי שאחד הנושאים המרכזיים בדיון הציבורי
לקראת הבחירות יהיה זכויות ההומואים והלסביות, הייתי בודקת אם
הוא נטל סמי הזיה לאחרונה. ובכל זאת, למרות כל המלחמות בטרור
ובסדאם, ולמרות הטענות הקשות על תפקודו של הנשיא בוש לפני
הפיגועים הגדולים, זה קורה.
אני לא יודעת איך התחיל להתגלגל כדור השלג הזה, אבל מאותו רגע
הוא לא עוצר. יש לנו כאן זוג חברות שמגלמות אולי את המחזה
כולו בתמצית. האחת מעסיקה את עצמה בנושא הזה כמעט בכפייתיות,
לא פוסחת על אף ציטוט של אף שופט, אוספת את קטעי העיתונות
לכדי איזה פאזל שלא ברור מהי התמונה שהוא מציג. השניה לעומתה,
הרבה יותר מוטרדת מעניינים שהראשונה קוראת להם "סטרייטיים".
דהיינו שעמומונים כמו שיעור המס, תאונות הדרכים, ואיכות
הרכבות. אני לא יודעת אם הן באמת ירוצו להתחתן כשזה יתאפשר,
אבל אני גם לא בטוחה שהן צריכות את זה. וזה קצת מצחיק, כי
הלוחמנית מביניהן מבקשת לעצמה זכויות של סטרייטים, כדי שתוכל
לפנות את חייה לאותן טרדות "סטרייטיות" שהשניה עוסקת בהן כבר
עכשיו.

נהגי המוניות כאן, בניגוד לישראל, שותקים בדרך-כלל. אחד מהם
דווקא פתח בשיחה, דווקא איתי משום מה, בדיוק על הנושא הזה.
מישהו ברדיו אמר משהו, והנהג, שמאד רצה לענות לו, הצליח רק
לענות לי. "זה הרבה כסף", הוא אמר. "אם יכירו בנישואין כאלה
זה בסופו של דבר כסף של זכויות אזרח שיגיע למי שלא מקבל אותו
עכשיו".
"כן", אני אומרת. "הרי זה בדיוק ככה. זה לא כסף שיוצא בגלל
זכויות חדשות שממציאים, או הקצבות דמיוניות. זה פשוט כסף שלא
שולם בעבר".
הוא מושך בכתפיים, ונראה מוטרד הרבה יותר מהנושאים הסטרייטיים
שלו, כמו ביטוח הבריאות. אבל שנינו יודעים שזה הרבה יותר
מעניין כספי. כלומר, יבואו הציניקנים (וגם אני לפעמים) ויגידו
שבסך-הכל החידוש הוא שמחזרים אחרי הקול של ההומואים, במקום
החיזור הסטנדרטי אחרי הקול היהודי. אבל גם הציניקנים האלה
יודו שגם אם זה מתחיל כחיזור, הכיוון הוא כנראה לזוגיות.
אולי פסחו הפעם על הקול היהודי, אבל אני, מסתבר, שייכת לשני
המיעוטים במקביל, כך שעלי לא פוסחים בכל מקרה, אפילו אם אני
לא יכולה להצביע כאן.

מצה
ליד איזה ספסל בפארק ניגש אלי איש אחד, לבוש בכמעט חליפה. הוא
שואל אם אני אוהבת שירה. הוא מלטף בידו ספרון קטן, ואני אומרת
כן, ושומרת על פני פוקר. אחר-כך הוא מוכר לי במחיר סמלי את
ספר השירים שלו, שהפיק בעצמו, ואני מסתכלת עליו כשהוא מתרחק.
מעניין כמה אנשים קונים ממנו את הספר. פרנסה זה בטח לא מביא
לו.
מאוחר יותר בבית אני יושבת וקוראת. יש לו שירים עצובים, כמעט
פטאליים, לבחור בכמעט חליפה. למשל (בתרגום שלי):

במסדרונות הכשף
מילותיך ריקות
ובעודך בסבך
ישיחו חלומות
את גורלך - מורשת
אינסופי קריאות
לעולי רגל
בוזזי ריק מסדרונות

אני מנסה לדמיין מה הוא עושה כשהוא לא מוכר את הספרון שלו.
כזאת אני, מספרת לעצמי סיפורים על אנשים. אולי הוא מליונר שחי
בנוחות, ואולי עני מרוד שגר במרתף. אבל גם אם הוא לא משורר
עני עד כדי קיטש רומנטי, הוא משורר שרוצה לזעוק את מה שיש לו
לומר, ועושה את זה בדרך הישנה והקשה, לא באמצעים המודרניים
שלי. גם אם הוא עשיר, הוא נושא בכיסו לצד המטבעות הקשים,
ומחלק לכל מי שרק מוכן לעצור ולקבל, את לחם העוני של נפשו.

מרור
היציאה מעבדות לחירות אותה אנחנו מספרים בחג הזה כוללת שני
חלקים, שאת השני אנחנו נוטים להדחיק. לא כל מי שאינו עבד, הוא
מיד בן-חורין. אחרת לא היתה יציאת מצרים נמשכת 40 שנה.

וגם באהבה, בחיים הפרטיים, החירות אינה מושגת בהפסקת הבדידות,
וגם לא בהר-סיני הפרטי, הר הבחירה. שנים של התמכרות לצלקות
הפרטיות, שנים של טיפוח אותה תחושה שנטעתי אני בבורותי
ובסקרנותי כשירדתי לשבור שבר - אותן שנים לא הסתיימו כשבאה
האהבה ובחרה בי. כי אחרי שנים כאלה דרושות היו שנות דור כדי
להבין שהחירות אינה עבדות.

המרור אינו נעלם, הוא רק מקבל מקום חדש. המרור אינו מרור כל
עוד נמשכת העבדות, כי אז הוא שגרה. רק היציאה הזאת אל החירות
נותנת למרור של חיינו את תפקידו האמיתי, להיות הכאב שמלווה
אותנו ושבלעדיו לא יהיה לנו אושר. ואם יעלם המרור מחיינו לא
נהיה מאושרים, כי בלי זיכרון המרור שנח בעומק נפשנו לא תיתכן
חירות.