23/9/2004



ימים נוראים
הנחיתה בישראל היתה מוזרה לי. לחזור הביתה, לבית שלא הייתי בו
שנה. "הבית הוא מקום שאת נושאת עמך בלב", כתבתי פעם, אני
יודעת. ובכל זאת יש משהו במקום הזה שעושה פרפרים בבטן כשהמטוס
מנמיך מעל קו החוף שלנו, הקצר להחריד. אולי זאת החזרה לשפה
המוכרת, אולי המשפחה והחברים שלא ראיתי בכל הזמן הזה. ואולי
גם אם בית הוא מקום בלב, יש באותו לב מקומות יותר טובים,
מחלקה ראשונה. הכל יחסי, כנראה.

הימים ימים נוראים. ימים של הלנת שכר, של עוני, של מלחמה.
בעולם מדברים רק על המלחמה. כשמתרחקים ממקום, נעלם היום-יום
שלו והופך לאבק בלתי נראה. רק הסלעים הגדולים מצליחים לעשות
את המרחק הרב, ולהסתנן לכותרות החדשות. המלחמה תמיד מעניינת.
כשהגעתי לשם שאלו אותי עליה. ציירו לי תמונות איומות, כאילו
אין כאן חיים, כאילו אין אפשרות לעבור ברחוב בלי הנסיון
המתמיד להתחמק מכדורי המוות. הסיפור הוא מה שמספרים, ואת
הפערים אנחנו משלימים בהעתקה של אותם קטעי סיפור, באין ברירה.
בין מוות למוות, אם לא מסופרים גם החיים, יקרא הקורא עוד
מוות. וכך, נאלצתי להסביר להם שיש פה חיים, ואהבה, ועבודה,
ועניינים פשוטים לצד העניינים שברומם של מהדורות החדשות.

אבל הימים ימים נוראים. כשמתקרבים רואים את הבושה, ואין לאן
לברוח. רואים את החטא המוסרי, את ההתחמקות מאחריות, שמתעטפת
בתחפושת של טיפוח החופש העצמי. הבוז לחשבון הנפש אינו בוז
לדת, כי אין בו חלופה מוסרית מקבילה. חטא היוהרה הוא השורש
שגורם לאמונה התמימה שלא היו חטאים מעולם, ושאין על מה לכפר.
הלעג הפומבי המתרכז רק באמצעים החיצוניים, משתלב היטב עם
הפופולריות של הבריחה דווקא לצפייה בסרטים - ושניהם יחד רק
מפטמים את אותה יוהרה ומדכאים את המחשבה העצמאית.

אבל הימים ימים נוראים, ימי סליחות, ואנחנו מחויבים לסלוח. כי
מי שלא סולח בימי סליחות, לא נסלח לעולם. ואני רוצה להיסלח.
לבקש סליחה מכל מי שנפגע, ולהחתם בחתימה טובה לשנה הבאה.


ימים נפלאים
לפני שחזרתי טיילתי. חודשיים היינו, אני וזוגתי, בדרכים
הארוכות והקטנות, מנסות לתפוס הכל. פגשנו אנשים במקומות שלהם,
ראינו את החיים המקבילים, אלה שקיימים תמיד מבלי שנדע. בכל
מקום יש את האדם שאנחנו לא יודעים כלום על חייו, אבל החיים
האלה שם, בכל יום, ואנחנו באנו רק להתארח.

זאת היתה החוויה הכי אינטימית שהיתה לי. ובדרך, באיזה פונדק
דרכים, זאת היתה החוויה הכי מרגשת שידעתי.
היא עלתה אל הבמה, והלהקה הפסיקה את נגינתה. היה שקט. ואת
השקט הזה חתך קולה המענג. היא שרה לי שיר אהבה, בעברית, באמצע
הגלות. כאילו רק אני והיא שם, כאילו לא מסתכלים כולם
ומחייכים, כאילו לא מצטרפת הלהקה לאט לאט, אחרי שחבריה מזהים
את הרצף ההרמוני האוניברסלי של שפת המוסיקה, גם בלי להכיר את
השיר.
ואני - בוכה מאושר, מתבוננת בה, מהופנטת ומזכירה לעצמי לנשום,
כדי לא לאבד את ההכרה ולא להעלם מהמקום הנפלא הזה שהגעתי
אליו. היא שרה לי, אלי, עלי, ואז יורדת מהבמה ומחבקת בלי סוף.
החיבוק הזה איתי גם עכשיו.