16/1/2005



ארבע סיבות לא, סיבה אחת כן
ארבע סיבות לא לצאת מהארון:
1. זה בלתי הפיך

יעל פיינפינט כתבה פעם את אחד הדברים הכי יפים ונכונים על זה:
"שנים לקח לי לארגן את הארון. בסוף יצאתי החוצה לבדוק איך הוא
נראה וכשהבנתי שננעלתי בחוץ כבר היה מאוחר".
אז כשאת יוצאת מהארון אל תשכחי לקחת פנס. הארון אולי אינו
מואר, אבל הוא מוכר. החיים בחוץ, לעומת זאת, יראו חשוכים.
הארון הוא מטבע בעל שני צדדים: הוא כולא, אבל הוא גם מגן. הוא
מגביל, אבל הוא גם מכתיב חוקים ברורים. החיים קשים איתו, אבל
גם קלים, כי אין שאלות.
בחיים שמחוץ לארון אין כללים פשוטים. הכל נכתב ביום ועוד יום.
מה שתפגשי מחוץ לארון יגרום לך לפעמים לחפש מקלט, או מחבוא,
ואולי תמצאי אותו, אבל זה כבר לא יוכל להיות הארון שלך. בארון
לא תוכלי להתחבא.
יש תור גדול ביציאה מהארון. אי אפשר ללכת נגד הכיוון ולבקש
לחזור אליו.

2. זה מוכיח לכולם שהיה לך ארון

העולם שסביבך מתחלק לשניים: אלה שיגידו "ידענו", ואלה שיגידו
"בחיים לא היינו מאמינים". החדשות הרעות הן ששתי התגובות
מעצבנות באותה מידה. אנשים סביבך תמיד יראו אותך כזאת
שהסתירה, זאת שהתחבאה, זאת ששיקרה. לחלק מהם היה יותר נוח אם
היית נשארת שם, ולחלק אחר היה נוח יותר אם היית יוצאת יותר
מוקדם. את כולם תפגשי שם בחוץ גם בלי שתזמיני אותם, ולכולם
יהיה מה להגיד. כולם כנראה יכולים להיות מומחים לכל תחום,
כולל אלה שלא יודעים בכלל מה זה לחיות בארון, כמוני.

3. זה מחייב אותך לבחור מעיל

כמו שלא יוצאים מהבית בלי בגדים, כך גם היציאה מהארון היא
למעשה בחירה של מעיל אחד, ורק אחד, מתוכו. גם בחוץ לכולם יש
תחפושת, כולם ממציאים להם דמות וחיים אותה, ובהדרגה משתלטת
הדמות על החיים.
אם חשבת שהיציאה מהארון תשחרר אותך ותגרום לך סוף-סוף להיות
מי שאת באמת, את צפויה לגלות, לפחות בהתחלה, שאת לא ממש יודעת
מי את באמת. החיים בארון יוצרים את האשליה שכמו חיי הגולם, כך
בנית את עצמך שם כפרפר שלם ומרהיב.
אבל האמת היא שהחיים בארון לא בונים כלום, וכמו שהפרפר יוצא
החוצה ומזגזג בעצבנות בחיפוש אחרי אור שמתחמק ממנו, כך גם את
תגלי ששום דבר שנבנה בתוך הארון לא ימשיך לחיות איתך בחוץ.
כאן מתחילים החיים שלך, ומכאן תצטרכי להחליט מי את ומהם החיים
האלה בכלל.

4. זה מנוון את הדמיון

בארון אין וואקום. חיים איתך שם כל הסיפורים, השקרים הלבנים
והצבעוניים, המסכות והתחפושות. החיים מחוץ לארון הם קשים
ומרים כמו האמת. כל הסיפורים האלה שהצטופפו איתך שם כל השנים
יתפזרו לכל עבר, יחפשו ארונות אחרים לשכון בהם, ואת פתאום
תרגישי בדידות כזאת, כמו מי שכל החברים הטובים עזבו אותה.
הדמיון האנושי הוא אחד הדברים המופלאים ביותר, וגם המסוכנים
ביותר. הוא מביא לנו את יצירות האמנות הנעלות, וגם את השקרים
והמלחמות. אבל אין אפשרות להתחמק ממנו, כי הוא חלק מאיתנו.
כשתצאי מהארון יעזבו אותך כל הסיפורים, אבל הדמיון ימשיך
לחיות, ויחפש לסלול נתיבים חדשים בתוכך. הרתיעה ממה שהיה
תפקידו בעבר, והשמחה הגדולה על החופש החדש, עלולים לגרום לך
לנטוש אותו כמו חפץ שאין עוד צורך בו. אל תבלבלי בין הארון
לבין הדמיון שלך. אם תתני לו למות, תגלי בסוף שהוא למעשה חלק
ממך, ואף אחד לא אוהב שחלק ממנו מת.

וסיבה אחת כן לצאת:
5. זה גורם לך לחיות

"הדבר היחיד שחי בתוך ארון הוא אדם מת", אמר לי פעם מישהו שלא
יודע כלום על ארונות.

אני בטוחה שאם יערכו מחקר מתאים, יגלו שתוחלת החיים הממוצעת
של הומואים ולסביות מחוץ לארון גדולה יותר מזו של אלה שבארון.
אבל לא הצלחתי למצוא מחקר כזה, כנראה בגלל שהוא לא מעניין אף
אחד. בכלל - תוחלת החיים היא לא נתון מעניין, או לפחות לא
הנתון המשמעותי.
זה לא משנה כמה שנים את חיה, מה שקובע הוא מה עשית בשנים
האלו. יש כאלה שמגיעים לשיבה טובה, ורק אז מגלים שבנקודה
מסוימת, די בתחילת הדרך, הם קיבלו החלטה לא נכונה, או לא
קיבלו את ההחלטה הנכונה. כל חייהם היו נסיון תמידי להגיע
לאיזה שהוא מחר עלום. אבל המחר הוא בדיוק כמו האתמול. הוא לא
עושה את האנשים. כל יום הוא רק מה שאת עושה ממנו.
החיים עוברים מהר מדי. כל יום שנגמר לא יחזור יותר, וכל יום
שלא נוצל במלואו, שבסופו את לא הולכת לישון עם תחושה של
"היום" ולא של "מחר", הוא יום שלא חיית אותו לגמרי.

והארון - הוא מגביל אותנו כל הזמן ל"היום", לכאן ולעכשיו. הוא
לא מאפשר לנו לתכנן קדימה דברים משמעותיים. אולי זה אחד
הדברים הפחות ידועים על הארונות, אולי זה הסוד האמיתי שהארון
מסתיר, הסוד עליו עצמו, אבל הארון פשוט גורם לנו לחיות פחות,
ונכון למועד כתיבת שורות אלו, אפשר לחיות רק פעם אחת.