14/6/2005

מצעד הבכי

השנה, יסלחו לי חברותי וחברי, לא צעדתי במצעד הגאווה.
באותו זמן, במקום אחר, צעדתי בין עשרות אבלים ואינספור דמעות,
כשליוינו מישהו בדרכו האחרונה.
זעקות מכל עבר קרעו את הלב. בכי איום ונורא. הספדים חנוקים של
חברים וחברות, של בני משפחה, של הסבא שאומר בקול שבור שסבא לא
יכול להספיד את נכדו. והוא זועק אליו "צא", והוא שותק לא
יוצא.
ואני בוכה איתם, ורגלי שוקעות מעט בחול הרך של זכרוני.
הרב מנהל את הטקס. עכשיו קדיש, עכשיו תהילים, עכשיו סיפור
ועכשיו שיר. כאילו יש סדר בדברים, ויש מקום וזמן לכל טקס קטן.
וכל הטקסים הקטנים מצטרפים למסכת אחת, חסרת סדר ומשוללת נחמה,
של בכי.

מצעד השמחה

לפני הרבה שנים, עוד לפני שמצעדי הגאווה הפכו להפנינג שנתי
שכבר חורג מגבולות "הקהילה", יצאתי לצעוד ברחוב.
בעצם, לא יצאתי לצעוד. סתם הלכתי. אבל זאת היתה הפעם הראשונה
שהלכתי ברחוב בלי דלת הארון על הלב, אחרי שסיפרתי לאמא ולאבא.
הייתי צעירה. צעירה מאוד אפילו. הרחוב היה רגיל. לא היו לכל
אורכו דגלים צבעוניים כמו שראיתי השבוע. גם האנשים היו
רגילים. חלקם שמחים, חלקם טרודים, רובם ממהרים.
ואני הלכתי ביניהם, וגם בלי להניף דגלים הייתי חגיגית. וגם
בלי לצעוק "גאווה" שמחתי על שאין בי בושה.