11/10/2005



במקומות שונים נוהגים לציין את אנשי השנה. מהם אנשי השנה? לכל
אחד יש אנשים שונים, ותמיד כמה נשכחים מהלב. הנה כמה מהאנשים
שהיו איתי השנה:

עמיר בניון
עמיר בניון, איש מוכשר וצנוע, נשאל אם הוא מפחד שהכתיבה
תיפסק. עמיר בניון, איש עדין ואמיתי, ענה שהפחד שלו הוא לא
שיפסיק לכתוב, אלא שיפסיק להרגיש.
ברגע הזה הבנתי עוד משהו על עצמי.


רבי נחמן מברסלב
הניצול היחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו
של אי קטן, לא מיושב. הוא התפלל בלהט לאלוהים שיציל אותו, וכל
יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה, אך שום דבר לא נקלט
בטווח ראייתו. תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף
קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות.
הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים; זה היה כל
רכושו בעולם. באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש
מזון, פרצה דלקה וכילתה את הצריף ואת חפציו. להבות האש גדלו
והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על, והכל
היה אבוד - הצריף, החפצים...
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לאלוהים: "איך, איך יכולת לעשות
לי את זה!? איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!?"
למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש
מנועים של ספינה מתקרבת.
היא באה כדי להציל אותו.
"איך ידעתם שאני כאן?", שאל את מושיעיו.
"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו", ענו לו.

קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כפי שאנחנו חושבים שהם
צריכים לקרות. זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש. כל מה שקורה
בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה, ובכל דבר, אפילו הקשה
והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הבא.

דליה רביקוביץ'
האדם הבודד אינו משורר מעצם בדידותו, והמשורר אינו אדם בודד
מעצם שירתו.
דליה רביקוביץ' שמה קץ לחייה, ורק היא יודעת מה היו חייה. כל
השאר ניחושים. יגאל תומרקין אמר "עם משוררים אתה אף פעם לא
יודע", ואני אומרת שעם כל אדם אתה אף פעם לא יודע, אבל עם
משוררים נדמה לך שאתה אמור לדעת, כי אצל משוררים לא קיים הפחד
לערטל את הרגש, וזה בעצם הפחד הגדול ביותר מפניהם.
גם אני לא הכרתי את דליה. גם אני הכרתי רק את שירתה ואת
תשבוחתה, אך לא את נחמתה.
"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים מכיר את סוף
הנפילה", היא כתבה. רק אלוהים והאדם, אנחנו רוצים להוסיף, אבל
גם האדם לא תמיד יודע את נפשו.


האנונימים
האנונימים הולכים בצל עצמם. הם מחפשים את המילה, את הליטוף.
הם באים והולכים וגם כשהם הולכים הם נשארים איתי, עם
האנונימיות החשוכה. מפחיד לצאת אל האור, אך עוד יותר מפחיד
להיות אנונימי לחלוטין, והם תמיד רוצים איזה חלון, איזה אור
קטן. מילה. ליטוף.


אהובתי
 אהובתי נוגעת בי גם כשאני לבד. אהובתי קוראת אותי גם כשאני לא
כותבת. אהובתי היא הבית שאני חוזרת אליו ממסעות הגוף והנפש.
שנה טובה ומתוקה לך, אהובתי. שנה מאושרת. אני אוהבת אותך מעבר
לכל מילים שאכתוב לך.